לגדל ילדים בראש חיובי

יוני 2011

טייק 1: "את רוצה אֲמַמַם? כן? כן? תגידי כן, כן, כן! תגידי כן..."
התוצאה: גרגור ושרבוב שפתיים מחויך.

טייק 2: אני מנופף בבקבוק תחליף החלב מול עינֵי הפעוטה וקורא בצהלות מאולצות:
"תגידי כן. כן. נכון שאת רוצה אֲמַמַם? אז תגידי כן, כן, כן!"
התוצאה: הילדה מניעה את גפיה בחוסר שקט ומביטה בי בעיניים פעורות במבט סתוּם.

טייק 3: "הנה הבקבוק של טליה, רוצה לאכול? תגידי כן, כן, כן, אאווווו..."
הטייק נקטע בבעיטה אחת מדויקת שהמלאכית הצחורה שלחה לכיוון הסרעפת שלי.
- "אוקיי, אוקיי, הנה אֲמַמַם", אני מתקפל ומקרב את הבקבוק אל שפתיה.
היא יונקת בשקיקה, שומרת עין אחת פקוחה על הפסיכי הזה שהגורל הכיר לה בשם 'אבא'...

כן, כשטליה, נולדה לפני כשנתיים אני כבר הייתי שקוע עד מעל הראש בעולם הפסיכולוגיה החיובית על שלל תיאוריותיו ופרקטיקותיו, נחוש לנסות את כולן עד אחת - על עצמי ועל הסובבים אותי.
הלידה של טליה היתה הזדמנות פז בעיני לגדל מאפס פעוטה חיובית להפליא, שתגדל כילדה אופטימית להחריד, שתתבגר להיות אישה חייכנית כפייתית, מתחרה ראויה לכהנת הגבעטרון הבלתי נלאית, ניקה ברזק. היש גאווה גדולה מזו לאב?

הרגל הופך לטבע: להטמיע הרגלים חדשים וטובים בחיים

"סליחה, יש לכם רוֹקֵט?"
דוחף ביד אחת עגלה עמוסת ירקות ואוחז ביד שניה את הסמארטפון שלי עם רשימת הקניות - אני פונה בחיוך נרגש של התחלה חדשה אל הסדרן הראשון שאני נתקל בו.
הוא מפזיל עין זועמת אחת לעברי, תוך ניסיון לשחרר את רגל שמאל מתחת לגלגלי העגלה שלי -
ומרעים במבטא כבד: "פה אין צעצוע, אדון."
אני מרחיב חיוך גדול יותר לעברו, ובהטיית ראש של הבנה וחמלה (מסכנים אוכלי הנבלות האלה, מה הם מבינים בבריאות), מעמיד אותו על טעותו: "אני לא מחפש משחק, אני מחפש רוֹקֵט."

- "מה רוֹקֵט, מי רוֹקֵט?", הוא יורק לעברי בזעם, "זה בום-בום-טח-טח פה? זה פה ירקות זה פה!"
...
הופה, יש מצב שהוא איים עלי כרגע ברצח?

בין קודש לחול: על פסיכולוגיה חיובית, דת ואמונה

     ערב שבת, 1986

"שׁוֹבּוֹוות' !"
זעקת חרדת-הקודש של סבתא מהדהדת בכל חדרי הלב והבית, מזעזעת את שלוות צלחות החרסינה מעוטרות הפרחים, המסודרות בערימה ממושמעת בראש שולחן האוכל - ומרעידה ממקומו את הראי בחדר המקלחת, ממנו ניבטות פניה סחופות הדמע של אסנת.
אסנת משפילה ראשה, נשענת על הכיור בידיים רועדות, יבבותיה הולכות ומתעצמות, כשהתמונות עולות שוב ושוב בראשה: לא יכולה להיזכר, לא מצליחה לשכוח.
חוסר-הגינותם של החיים הותיר את רישומו הכעור גם בפניו של אסף:
הוא יושב במרכז הסלון, המום מעוצמת הרגש שסחטו ממנו המראות הקשים, שתי עיניו פעורות נכוחה, שפתיו רועדות ואגרופיו קפוצים. גם הוא מסרב לקבל, מתקשה להכיל.
- "אני לא בוכה...",  הוא זועק אל חלל החדר, ומזנק אחרי אחותו לחדר המקלחת, מכסה פניו בזרועו השמאלית, פותח את הברז -ומניח לזרם הגועש לשטוף את שאריות יגונו.

כל ערב שבת אותו סיפור. רגע לפני ארוחת השבת אצל סבתא: הסרט הערבי.